אודותי

שמי ענבל שמיר, אני נשואה לרביב ואמא לשלושה - רומי, אמה וטום.

 

אני בעלת דוקטורט (Ph.D) בהתפתחות הילד, מטעם אוניברסיטת בר אילן, ומוסמכת לאבחון וטיפול התפתחותי בשיטת ורדי ובשיטת שלהב. את התואר השלישי למדתי במסגרת תכנית מלגאי נשיא לדוקטורנטים מצטיינים. התואר הראשון שלי בפסיכולוגיה והתואר השני בהתפתחות הילד. את שניהם סיימתי בהצטיינות.  

ב-15 שנה האחרונות אני עוסקת באבחון וטיפול מוטורי לתינוקות ופעוטות. במסגרת זו, אני מקבלת למפגשים פרטניים תינוקות החווים עיכוב או קושי מוטורי-התפתחותי, בגילאים 0-3 שנים. סיבות פניה נפוצות לטיפול פרטני הן - עיכוב מוטורי בשלבי ההתפתחות הראשוניים (כגון, איחור בהתהפכות, בזחילה, בהליכה וכו'), או קושי התפתחותי (כגון, טורטיקוליס, העדפת צד צווארית, היפוטוניה/היפרטוניה, גמישות יתר, Head Lag וכו'). 

 

בנוסף לעבודה הפרטנית עם תינוקות, אני מעבירה השתלמויות לאנשי מקצוע, כמו גם כנסים והרצאות בנושא התפתחות מוטורית תקינה ולקויה בגיל הרך.

במקביל לעבודתי הטיפולית, אני מרצה בחוג לגיל הרך ובחוג לחינוך מיוחד במכללה האקדמית בית-ברל.

מענה אפקטיבי בגישה רכה...

התפקיד ההורי הראשון שלנו הוא להגן על התינוק, לנחם אותו כשקשה לו ולעזור לו בזמן מצוקה. תינוק בוכה צריך אמא. צריך אבא. צריך מישהו קרוב להתנחם בזרועותיו ולהרגע, להחזיר לעצמו את הביטחון ולצאת שוב לדרך. 

 

רגיעה וקשב בזמן הטיפול מאפשרים לתינוק להתפנות מנטלית ללמידה ולעבד את המידע החדש שהגוף נחשף אליו במהלך התרגול. בהקשר זה חשוב להבין שבזמן תרגול תנועה עם תינוק, מופעלים מנגנוני למידה שמסייעים לו לחזור על התנועה הרצויה, הנלמדת, גם בהמשך. למידה כזו דורשת מהתינוק קשב, שאינו מתאפשר לו כאשר הוא חש מצוקה ו"עסוק בבכי". 

 

לכן, תרגול עם תינוק בוכה הוא מהלך מיותר, חסר רגישות ומן הסתם לא אפקטיבי!

כמי שמודעת לקשר שבין תנועה לתפקודי מוח (ואף חוקרת אותו), אני פועלת לטיפוח ושכלול יכולת התנועה בגיל הרך, מתוך עידוד, תמיכה והכוונה. טיפול מקצועי, לפיכך, חייב להיות גם קשוב לתינוק ולתחושותיו. טיפול כזה כרוך לעתים במאמץ אך בוודאי לא בבכי, טיפול כזה יודע להפעיל מנגנוני למידה ולא מנסה 'לאלף' את התינוק... והוא, למעשה, הדרך היעילה והקצרה ביותר להשיג שיפור מוטורי בשנים הראשונות לחיים.