הגישה הטיפולית שלי

ראשית, התפקיד ההורי הראשון שלנו הוא להגן על התינוק, לנחם אותו כשקשה לו ולעזור לו בזמן מצוקה. תינוק בוכה צריך אמא. צריך אבא. צריך מישהו קרוב להתנחם בזרועותיו ולהרגע, להחזיר לעצמו את הבטחון ולצאת שוב לדרך.

הפוגה בתרגול ורגיעה מאפשרים לתינוק להתפנות מנטלית ללמידה ולעבד את המידע החדש שהגוף נחשף אליו במהלך הטיפול. בהקשר זה חשוב להבין שבזמן תרגול תנועה עם תינוק, מופעלים מנגנוני למידה שמסייעים לו לחזור על התנועה הרצויה, הנלמדת, גם בהמשך. למידה כזו דורשת מהתינוק קשב, שאינו מתאפשר לו כאשר הוא חש מצוקה ו"עסוק בבכי".

​

לכן, תרגול עם תינוק בוכה הוא מהלך מיותר, חסר רגישות ומן הסתם לא אפקטיבי.

 

במהלך טיפול מוטורי, תפקידו של המטפל למצוא דרך כדי לתרגל עם התינוק כשהוא אמנם מתאמץ ועובד, אבל רגוע ומשתף פעולה. תמיד יש דרך לעשות זאת! תמיד אפשר להשקיע יותר זמן ומחשבה כדי להשיג שיתוף פעולה והנאה! אולי לשנות תרגיל, אולי לעשות את זה אחרת, אולי לאפשר להורה להרגיע, אולי לקחת כמה רגעים כדי ליצור אמון עם התינוק, לפני העבודה ובמהלכה. הרי אין לנו מה להפסיד: תרגול שנעשה תוך כדי בכי, יעילותו מוטלת בספק, וגם אם היה אפקטיבי, ספק אם היה משתלם לאור הקושי הרגשי אליו נחשפים התינוק והוריו שנותרים חסרי אונים מול הצורך הטבעי שלא מקבל מענה.

 

מילת סיום להורים...

חבל על הבכי ! יש דרך לעשות את זה אחרת. זה יהיה יותר אפקטיבי וגם נכון יותר מבחינה רגשית. אל תוותרו. דרשו מהמטפל לעשות הפסקות, לקחת את התינוק כשבוכה כדי להרגיע... ובוודאי, לא(!) לצאת מחדר הטיפולים, גם אם הבכי מפסיק. המסר שמועבר לתינוק במצב כזה גרוע מכל מה שנראה לעין כ"רגיעה". הוא פשוט לומד שלא יעזרו לו, שההורה לא מגן עליו. דירשו מהמטפל לעבוד בהדרגה והתעקשו להגיע לתרגול שאינו מכניס את התינוק למצוקה. שיהיה בכיף!